תמותת גוזלים לפני בקיעה

ניכתב על ידי ד"ר קולין ווקר (Colin Walker) BSc, BVSc, MRCVS, MACVSc

מוות בין היום ה-4 ל-14 לדגירה

זהו פרק הזמן הארוך ביותר בדגירה, ועדיין זהו הזמן בו מספר המיתות הוא הקטן ביותר. העובר הגדל מקבל את המזון מן החלמון, ומוות בתקופה זו יכול לשקף בעיות תזונה של הנקבה. נקבות המקבלות תזונה טובה ייצרו בדרך כלל חלמון בעל ערך תזונתי טוב יותר, התומך בעוברים בריאים. ההשלכות של תזונת הציפור בתקופת הריבוי מוזנחות לעיתים קרובות. מתן תערובת של 2-3 זרעים ותוספת סידן כדוגמת עצם דיונון או חצץ פשוט אינו מספיק להכין את הציפור לתקופת הריבוי. מגדלים המאמינים שזה כל מה שנידרש מקבלים לעיתים קרובות את שיעורי התמותה הגבוהים של העוברים או את הימצאותם של גוזלים חלשים בקן.
למרות שתמותת גוזלים כתוצאה מזיהום יכולה לקרות בכל שלב בדגירה, זהו שלב הגידול בו הגוזלים רגישים ביותר. כמובן, ישנם סוגי זיהום היכולים להיות נישאים על ידי הנקבה היכולים לפגוע בשחלות כגון סלמונלה או כלמידיה. אלו יכולים להיכלל בביצה בזמן היווצרותה, ובעקבות כך לפגוע ולהרוג את העובר בזמן הגדילה. זיהום גם יכול לעבור דרך קיר תעלת ההטלה לתוך הביצה. למרות זאת, סוג זה של זיהומים החודרים לביצה לפני ההטלה, הם המיעוט. רוב הזיהומים נוצרים כתוצאה מהדבקה בקן לאחר הבקיעה. קינים מזוהמים, ללא אוורור מספיק או בעלי לחות מוגזמת מובילים לזיהום קליפת הביצה, ומעבר של גורמי הזיהום לתוך הביצה פנימה. איכות הביצה גם היא חשובה. קליפה סדוקה, דקה, בעלת צורה שאינה תקינה או מחוספסת מקלה על חדירת זיהומים ורגישה יותר לחבלה. ביצים פגומות יכולות להיווצר כתוצאה ממחלה הפוגעת בתעלת ההטלה, אך לעיתים קרובות יותר נוצרות כתוצאה מבעיות תזונה: בפרט סידן. ישנם מגדלים אשר יבחינו בביצים בעלות פסים שקופים בהירים המקיפים את הביצה ומראים את דרך סיבוב הביצה בזמן המעבר בתעלת ההטלה. שטחים דקים אלה יכולים להיות סימנים מקדימים למחסור בסידן.
מוות בסוף הדגירה

במהלך הדגירה נוצרת סביב הגוזל ממבראנה הנקראת chorioallantois
. ממבראנה זו מזכירה במעט את השלייה האנושית, בכך שהיא מעבירה אוויר לעובר לאחר שהוא מפעפע דרך הקליפה. בסוף הדגירה הגוזל צריך לעבור מנשימה דרך ה- chorioallantois
לנשימת אוויר. הוא עושה זאת בשני שלבים. בהתחלה הוא מגיח פנימית. לשם כך הוא מנקב חור קטן לתוך תא האוויר בקצה הביצה ומתחיל לנשום את האוויר אותו הוא מכיל. בשלב זה ניתן להרגיש ברעידות בביצה, ולעיתים לשמוע רעשים שהגוזל עושה.
לאחר כ-12 עד 36 שעות מתחיל השלב השני, כאשר הגוזל סודק את הקליפה ומתחיל לנשום אוויר מבחוץ. בזמן שזה קורה, שארית שק החלמון אשר שימשה את הגוזל בזמן הדגירה נמשכת לתוך הטבור. הוא מסיים בסופו של דבר כשק קטנטן בקיר של המעי הדק הנקרא Merkels diverticulum ונשאר למשך כל חיי הציפור. באופן העניין, בזמן זה הגוזל גם שותה את הנוזל השקוף המקיף אותו ונקרא מי שפיר. מי שפיר אלו, כמו גם שק החלמון, מכילים את הנוגדנים המגנים על הגוזל בשבועות חייו הראשונים.
בזמן שכל הפיזיולוגיה המורכבת הזאת מתרחשת, הגוזל פגיע מאוד. טמפרטורות או לחות גבוהות או נמוכות בזמן זה יפגעו בגוזל. הבעיות הנפוצות הן טמפרטורה גבוהה מדי או לחות נמוכה מדי. צירוף זה גורם לקליפה ולממבראנה הצמודה אליה להתייבש ולהתקשות. מצב זה יכול להוביל לתשישות של גוזל בריא. בנוסף, הגוזל מתייבש במהירות. אני בטוח כי רבים מכם, ואני בכלל זה, עזרתם לגוזלים אלו לבקוע רק כדי למצוא אותם מתים מאוחר יותר. גוזלים אלו מתים מהתייבשות. גוזלים כאלו, אם יקבלו טיפות קטנות של מים, לעיתים קרובות ימצצו אותן בתאווה וישרדו. גוזלים מיובשים אלו נקראים "גוזלים דביקים" בגלל הדרך בה הם נדבקים לממבראנת הקליפה היבשה. לעיתים קרובות מוצאים אותם מתים לאחר שבקעו רבע עד חצי מהדרך, בדרכם החוצה מהקליפה. אם מוציאים אותם מן הקליפה לעיתים קרובות יש להם שק חלמון שטרם נספג, כמו גם חלבון יבש וקרוש אשר נשאר עדיין בביצה.
לשמירה על אחוזי בקיעה גבוהים באופן עקבי, חיוני כי לציפורים המתרבות תהיה גישה לגשם או אמבטיה בסביבות זמן זה. אם זה בלתי אפשרי, ניתן לרסס מעט מים על חלקה התחתון של הנקבה, כמו גם על הביצים מבקבוק ריסוס. במרבית המינים, הלחות האופטימאלית בקופסת הקינון היא כ-
70%
, והציפור הדוגרת צריכה לשמור את הביצים בטמפרטורה של 36.5 עד 37 מעלות צלזיוס. אם אינך בטוח, ניתן לשים מד-טמפרטורה ומד-לחות בקופסת ההטלה.
לסיכום, ניתן לשפר את שיעורי הבקיעה בשלושה צעדים פשוטים:·
שיפור תזונת הנקבה לפני הריבוי·
קן נקי בכל סבב, והיגיינה של קופסת הקינון·
גישה לגשם או לאמבט בתקופת הבקיעה
אם שמירה על כללים אלו אינה עוזרת, הווטרינר שלך בדרך כלל ירצה לבחון את סביבת הגידול ונוהלי הגידול שלך, לבדוק את הנקבה למחלות, ולבצע נתיחה שלאחר מוות לביצה.