לזכור ודבר לא לשכוח!

[phantomf4]

ביום עצוב זה, החלטתי לספר כי חצי ממשפחתו של אבי הושמדה.
אבי למעשה ניקרא על שם אחד מדודיו הינריך גרימן, יש לי הרבה שאלות אל סבי סבתי ואבי אבל הכאב שבוקע מתוכי
מונע ממני לישאול.
אני רועד וקשה לי כל שנה. אני מקווה שהדורות הבאים ידעו מהיכן באנו ולאן אנו צועדים, ע"מ ששואה כזאת לא תחזור חלילה.

[eli_lea]

אכן קשה להעלות את הנושא,נסה בהזדמנות (לא מומלץ בימים אלו) לנסות ולשאול בעדינות,לעיתים עובר הזמן וכבר מאוחר מידיי,כל כך מאוחר
שהשאלות תמיד מרחפות ומנקרות,לעיתים גם שואלים למה לפחות לא ניסינו כשיכולנו לעשות זאת.

[lea]

[quote="498";p="12302"]ביום עצוב זה, החלטתי לספר כי חצי ממשפחתו של אבי הושמדה.
אבי למעשה ניקרא על שם אחד מדודיו הינריך גרימן, יש לי הרבה שאלות אל סבי סבתי ואבי אבל הכאב שבוקע מתוכי
מונע ממני לישאול.
אני רועד וקשה לי כל שנה. אני מקווה שהדורות הבאים ידעו מהיכן באנו ולאן אנו צועדים, ע"מ ששואה כזאת לא תחזור חלילה.[/quote]


אני יכולה להבין אותך,
אבי ואמי ז"ל שניהם היו שורדי שואה,בבית כמעט ולא דיברו על הנושא,
ואז בילדותי פחדתי לשאול, פחדתי לגעת בכאב שלהם ובכאב שלי.

היום כשאני כבר ילדה גדולה, והורי הלכו לעולמם,אין לי את מי לשאול
והאמת? יש בי חור ענק שחור, שמתבקש להתמלא.
אני מקווה שלא מאוחר לי מידי ואוכל ללקט קצת פרטים.

אל תפחד מהכאב, תסתכל לו בעיניים.

תנסה לדבר איתם (כמו שעוזי אמר, לא בימים אלה) תחוש את הרגשתם,ומשם תתקדם.

מעריכה את הרצון שלך לדעת.


לאה

[אביבה]

בבית תמיד רחפה השואה.
אסור היה לשאול ולהזכיר את השואה כדי לא לעורר "שדים מתרדמתם".
בית שתיפקד על הגבול הדק בין דאגה יתר, חינוך טוב, וכל הצפוי ממשפחה רגילה, לבין המשקע הנוראי
ששלח זרועותיו הארוכות אל ניצולי השואה.
לגדול ללא סבא-סבתא משום צד, וכתוצאה מכך הורגש חסר נוראי.

לא בכדי קיימת התופעה/ הבעיה של דור שני ליוצאי השואה.
ילדים שגדלו עם הורים שעברו את השואה, חיים תחת צל כבד
ודפוסי התנהגות שהושרשו ע"י ההורים כתוצאה מעברם.