בהחלט אספר ואשתף ובגאווה גדולה.
שלשום בערב הבחנתי שלולי, תוכי הג'אקו שלי, עומד על הכלוב שותק, סמור נוצות ורועד כעלה נידף.
המתנתי כשעתיים וראיתי שהמצב מחמיר.
בשעה 23:00 התקשרתי לשוני לשאול אותו אם גם הוא עבר חוויה דומה עם צ'יקו והודעתי לו שאינני שקטה ובדעתי לנסוע לבית החולים הווטרינרי שבבית דגן.
בשיחה טלפונית עם ביה"ח נאמר לי שרופא המתמחה גם בתוכים, העובד גם במקום, נמצא ברחובות.
הודעתי לשוני שאני "אורזת" היטב את לולי ושמה פעמי לרחובות.
ושוני בטבעיות כאילו שמדובר בשעה "נורמלית" וכמו שרק שוני יודע, הציע לי להצטרף אלי כדי להנחות לי את הדרך ולעזור בעת הצורך.
מיותר לציין שאפילו לא העזתי לבקש ממנו להצטרף אלי.
נכנסתי לרכב עם בתי, מאיה, לכיוון ביתו של שון, אספתי אותו בסביבות חצות והמשכנו לרחובות.
בכל מהלך הטיפול, שארך מעל שעתיים שוני עזר לאחוז את לולי בהזרקות, בלקיחת דם ובצילומי הרנטגן,
כדי שלולי לא יקשר אותי עם כאבו וישנא אותי. (שישנא אותו למה אותי?
).
בסביבות השעה 03:00 הסתיים הטיפול של לולי שלי ויצאנו לדרכנו, לכיוון הבית של שוני.
כשנפרדתי משוני לא מצאתי את נפשי מהוקרת תודתי לו והוא...יוצא מהרכב אומר לילה טוב, החלמה מהירה
ועולה לביתו, כאילו לא עשה מאומה למעננו.
כששוני יצא מהרכב, מאיה, בתי, ואנוכי, לא הפסיקנו לדבר עליו ולהתרגש מטוב ליבו.
זה שוני שלנו - טוב לב, ישר והגון והכי אמיתי שיש!!!
כפי שכתבתי כבר בעבר, את שוני זכיתי להכיר לפני כשנה וחצי והתברכתי בחבר שאין שני לו.
לא בכדי כתבתי בהקדשתי לשוני, בפתיחת האשכול -
"אחד שיהיה שם גם בלי שנבקש,
אחד שהלב רוצה לתת לו כל מה שיש".
אוהבת ומחבקת אותך.
ותמיד למענך.
