ברצוני לשתף אתכם בשינוי לטובה ורעה כאחד שעומד על פתח דלתי -
(ובסוף כמובן, לקבל עצות)
במאי(5) הקרוב, אני טס לחו"ל (קנדה) להעביר חודשיים בסדנאות ריקוד במחנות קיץ של הסוכנות היהודית.
דרך הסוכנות אני מקבל את הויזה הנחשקת לה אני משתוקק כבר כמה שנים והתכנון הוא
להמשיך מקנדה לניו-המפשייר , שם יתחילו חיי מחדש .
בניו-המפשייר מחכה לי מקום עבודה מסודר+דירה .
מסיבות אישיות, אמונות ועקרונות שלי, אין בכוונתי לחזור לארץ.
בעוונותיי ומתוך היותי אנוכי ופזיז,
לקחתי על עצמי אחריות גדולה והיא-
גוולו וטוליפ.
טוליפ בכל מקרה יישאר אצל אחי מהסיבה שפשוט יותר טוב לו כך-
אחי מטפל בו במסירות נפש כאילו היה בנו הבכור.
נשאלת השאלה-
מה עליי לעשות עם גוולו ?
שהרי אסור להכניס בעלי כנף לארה"ב ...
מיותר להגיד שהדבר האחרון שברצוני לעשות הוא להיפרד מהתוכי שלי,
הוא הראשון שלי, ועברנו ביחד כברת דרך מכובדת מאוד.
יחד עם זאת, אני יוצא לדרך חדשה שעד לרגע זה הייתה אפשרית רק אצלי בדמיון,
ולפני מספר ימים התממשה למציאות מוחלטת ומוחשית .. אני כבר מרגיש את קנדה בקצות האצבעות . . . . . .
אני מרגיש כאילו הלב שלי מת להתפוצץ מאושר אבל לא יכול כי הראש עסוק במה יהיה על התוכי המיוחד שלי ..
התוכי שלי, שצורח כל פעם שהוא רואה אותי .. שמנשק אותי שאני חוזר מהעבודה ..
שמשתולל כל פעם שמישהו לובש חולצה אדומה .. שנכנס מתחת ליד שלי בשביל לקבל ליטוף ..
שקורע לגזרים כל מה שבטעות השארתי בהישג ידו .. וצוחק עליי שאני מתעצבן ....
איך אני יכול לוותר על דבר כזה ?
מצד שני , אני מחכה לנסיעה הזאת כל החיים שלי . . .
כל החיים שלי, מהרגע שסיימתי את הלימודים היו הכנה לרגע הזה,
שאני לוקח תיק עם כמה בגדים ולפ-טופ, ועף מכאן !!!
זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם..
_______________________________________________________________
אני מתנצל על אורך הפוסט ,
מי שלא התייאש וקרא עד לכאן - מבין את התסכול שלי ולמה כתבתי כל כך הרבה..
פשוט הייתי חייב לפרוק את כל זה איפה-שהוא.
).
