כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע

[אביבה]

מכתב זה קבלתי היום במייל וגרם לי להזיל יותר מדמעה אחת.

מכתב מכלב נטוש אל בעליו לשעבר.
חשוב לקרוא לכל מי שחושב להעביר או למסור בעל חיים.


כשהייתי גורה, שעשעתי אותך בתעלולים שביצעתי וגרמתי לך לצחוק, קראת לי "הבת שלי" ולמרות כמה נעליים לעוסות ומספר כריות מחוסלות , הפכתי לידידתך הטובה ביותר. בכל פעם שהייתי "ילדה רע" היית מורה באצבעך כלפיי ושואל אותי : " איך יכולת לעשות לי את זה?", אך מייד היית מתרצה והופך אותי לליטוף בטן.

החינוך הביתי שלי ארך מעט מהמצופה, עקב היותך מאד עסוק, אך יחדיו עבדנו על זה שנינו.
אני זוכרת את הלילות בהם חככתי אפי באפך במיטתך, האזנתי לסיפורייך האינטימיים ולחלומותייך הסודיים, והאמנתי שהחיים לא יכולים להיות יותר מושלמים מאלו שהיו לי. טיילנו ורצנו יחדיו בפארק, נסענו יחדיו במכונית, אכלנו יחד גלידה (אני אכלתי רק את הגביע כי אתה טענת ש:"גלידה אינה בריאה לכלבים"...) ונהגתי לתפוס תנומה ארוכה בשמש בהמתנה לבואך מהעבודה בסוף היום.
בהדרגה, הקדשת יותר ויותר זמן לעבודתך ולפיתוח הקריירה שלך, ויותר זמן בחיפוש אחר בת זוג.
המתנתי לך בסבלנות, ניחמתי אותך ברגעי שברון-לב ואכזבות, מעולם לא הצקתי לך לגבי החלטותיך השגויות,
קפצתי בשמחה לקראתך בבואך הביתה, והשתתפתי באושרך כשהתאהבת.

היא, כעת אשתך, איננה "אוהבת כלבים". עדיין, קיבלתיה בלבביות בכניסתה לביתנו, הרעפתי עליה חיבה
וצייתי להוראותיה. הייתי מאושרת כי אתה היית מאושר. אז הגיעו הגורים האנושיים ואני
חלקתי איתך את התרגשותך. הייתי מוקסמת מעורם הוורדרד, מריחם הנעים, וגם אני רציתי לטפל בהם. רק שאתה והיא דאגתם שאני עלולה לפגוע בהם ונאלצתי לבלות מרבית הזמן סגור בחדר מרוחק. או, כמה רציתי לאהוב אותם, אך נאלצתי להפוך ל"אסירה של אהבה".

עם התבגרותם, הפכתי לידידתם, הם השתעשעו איתי, טבלו בפרוותיי, תקעו אצבעותיהם בעיניי, חקרו את אוזניי ונישקו את אפי. אהבתי הכל בהם, בעיקר את מגעם – היות והמגע שלך הפך כעת לנדיר כל כך – והייתי מקריב את חיי עבורם, לו היה צורך בכך.

נהגתי להתגנב למיטותיהם ולהקשיב לדברים שהטרידו אותם ולחלומותיהם הסודיים, יחדיו המתנו לקול מכוניתך החונה במוסך. היו זמנים, בהם כאשר שאלו אותך אם יש לך כלב
ואתה שלפת תמונתי מארנקך וסיפרת סיפורים עלי בגאווה. זמנים אלו חלפו - כיום, כאשר שואלים אותך אותה שאלה, אתה עונה בקצרה :"כן" ומייד משנה נושא.

הפסקתי למלא תפקיד חשוב בחייך.

וכעת, נקרית בדרכך הזדמנות לקידום בקריירה שלך ע"י תפקיד בעיר אחרת, ועליכם לעבור לדירה בה לא מרשים להכניס בעלי-חיים. עשית את הצעד הנכון עבור "משפחתך", אך היו זמנים בהם אני הייתי משפחתך. היחידה

התרגשתי מהנסיעה במכונית, עד אשר הגענו למכלאת בעלי-החיים. היה שם ריח של כלבים וחתולים, של
פחד, של חוסר-אונים. אתה מילאת את השאלונים, ואמרת: "אני בטוח שתמצאו בית טוב עבורה"...
העובדים משכו בכתפיהם והשיבו לך במבט כאוב. הם מודעים למציאות הניצבת בפני כלב או חתול בגיל העמידה, גם אם הם בעלי "תעודות".

היה עליך להתיר את לפיתת אצבעות בנך בקולר שלי, בעודו צורח בבכי :"לא, אבא, בבקשה אל תיתן להם לקחת את הכלבה שלי!" ואני חששתי לו ולשיעור שהוא עלול ללמוד ממה שכעת הדגמת לו לגבי ידידות ונאמנות, אודות אהבה ואחריות ואודות כבוד לכל יצור חי. ליטפת את ראשי לפרידה, נמנע ממבט ישיר לעיניי, וסירבת בנימוס לקחת למזכרת את הקולר והרצועה שלי.

מיהרת ללכת - זמנך היה קצוב וכך גם זמני שלי.

לאחר עזיבתך, שתי הנשים החביבות טענו שסביר להניח שאתה ידעת מראש על השינוי העתידי בחייך ולא עשית די למצוא לי בית טוב אחר. הן הנידו בראשן ושאלו :"כיצד יכולת לעשות לי את זה ?"... הן מקדישות לנו
זמן כאן ככל שהלו"ז העמוס שלהן מאפשר. הן מאכילות אותנו, כמובן, אך אני איבדתי את
התיאבון כבר לפני זמן רב. בתחילה, בכל פעם שמישהו עבר ליד הכלוב שלי, מיהרתי לפתח הכלוב, מקווה שזה אתה – ששינית דעתך – שכל זה היה רק חלום רע... או מקווה שלפחות זה מישהו שאיכפת לו, מישהו שיאמצני ויציל אותי. כשהבנתי שאין ביכולתי להתחרות בחן של שכניי הגורים העליזים, חסרי התובנה לגבי עתידם, נסוגותי לפינה מרוחקת והמתנתי.

שמעתי את צעדיה כשהיא באה לקחתני בסוף היום, וצעדתי לאורך המסדרון בעקבותיה לחדר נפרד. חדר שקט. היא הניחה אותי על השולחן, שפשפה את אוזניי ואמרה לי לא לדאוג.

ליבי פעם בחוזקה בציפייה לקראת הבאות, ועם זאת הייתה לי תחושת הקלה. ימיה של אסירת האהבה נסתיימו. בהתאם לאופיי, דאגתי יותר לה. הנטל שעליה לשאת מקשה עליה ואני חשתי בזאת כפי שתמיד חשתי במצבי הרוח שהיו לך.

בעדינות, היא כרכה חוסם עורקים סביב רגלי הקדמית, בעוד דמעה ניגרת על לחייה. ליקקתי את ידה באותה דרך בה נהגתי לנחם אותך לפני שנים כה רבות. במקצועיות היא החדירה מחט לווריד שלי. בעת שחשתי את
דקירת המחט וחדירת הנוזל הקריר אל תוך גופי, שכבתי מנומנמת, מביט בעיניה הטובות
ומלמלתי :"איך יכולת לעשות זאת לי?"...

אולי בגלל שהיא הבינה את השפה הכלבית שלי, היא אמרה :"אני כ"כ מצטערת..." היא חיבקה אותי והסבירה במהירות שזה בסה"כ התפקיד שלה להבטיח שאגיע למקום טוב יותר, היכן שלא אהיה נטושה ומוזנחת או
שאיאלץ להיאבק עבור עצמי – מקום בו יש אהבה ואור כ"כ שונים ממקום זה בכדור הארץ.


בשארית כוחותיי, ניסיתי לשדר לה, באמצעות הנעת זנבי, שדבריי :"איך יכולת לעשות זאת לי ?" לא נועדו לה. זה היית אתה, הבעלים האהוב שלי, שחשבתי עליו באומרי זאת. אני אמשיך לחשוב עלייך ולחכות לך לנצח.

הלוואי וכל אשר תפגוש בחייך יכיר לך נאמנות כפי שהכרתי אני לך.

[שחר]

טוב עוד שניה אני בוכה מה זה המכתב הזה

[אביבה]

מכתב זה "מטייל" במייל באינטרנט בשבועות האחרונים,
ולצערי זו המציאות.

[phantomf4]

כואב מאוד מצמרר עד דמעות
כל בני האדם צריכים ליקרוא מיכתב זה כי אולי סוף סוף יוכלו ההומו ספיינס(בני האדם)ליראות את הדברים האלה מינקודת מבטם של בעלי החיים הניפלאים שממלאים את חיינו באושר עד ש........

[phantomf4]

המיכתב מזכיר לי את הסרט על ניצול בעלי חיים ובו מראים איך מרדימים כלבים(ה ו ר ג י ם)חומר למחשבה

[eli_lea]

מכתב מרגש שבלי ספק יכול לעשות משהו (לא לחסרי לב) לקורא,במיוחד אם הוא חושב להתפטר מהכלב,מניסיוני
בני האדם למדו כיצד להשתיק את מצפונם והם עושים זאת בצורה מקצועית,אני נתקל כמעט מידיי יום בכלבים הננטשים במושב ע"י
"בני אדם" שמרגישים טוב יותר ומשכנעים את עצמם ש"במקום זה יהיה להם טוב" "הם ימצאו חברה" ו"הרי זה מושב, בטוח יאמצו אותם"
ובכלל במושב "לא יחסר להם מזון" ועוד כל מיני שטויות שנועדו להשתיק את המצפון,האמת המרה נגלית במהרה,הכלב מותקף ע"י חבורות כלבים שהם בעלי
הבית במושב,הוא רץ סחור סחור בניסיון להבין כיצד "איבדו אותו",וכמובן שמזון הופך עבורו למצרך יקר במיוחד.
הבעלים הסיר מעצמו דאגה בשיכנוע עצמי שהנה הכל מסודר,הכלב מסודר ואפילו הוא מרגיש שהוא עוד עזר לכלב,"אם הייתי מוסר אותו לצער בעלי חיים בטוח היו הורגים אותו"
כלומר הוא אפילו הציל את הכלב ממוות.

[rokokokn]

חוק זבל. פח אשפה לאומי .בושה לאנושות .ועוד .......... עד מתי ? רק ה" יודע את הכאב שזורם בנשמה .

[אווה]

גם אלי הגיע המכתב המרגש הזה.
אלי גם בקיבוצים המצב גרוע.
זורקים כלבים, וגורים על ימין ושמאל.
כבר בפעם השלישית זרקו אצלנו כלבה עם 6-7 גורים.ה"אנשים" היו בסדר, כי זה היה בחורף ושמו את כל החבורה באסם ששם יהיה להם חם. רק במקרה גילו אותם ולקחו את המשפחה הביתה, ושיכנו אותם במלונה ודאגו להם למזון ולטיפול.
כשעבדתי בפינת החי, גם השאירו אצלי אם עם הגורים, וכמה ימים אחרי זה בא איזה בחורצ'יק עם סיפור, שהוא שואל בשביל ה"חבר" שלו מה קרה עם הכלבים. איימתי עליו שאני מיד מזמינה משטרה, ואגיש תלונה על התאכזרות לחיות(אז עוד בכלל לא היו מודעים לנושא), הוא ברח כל עוד נפשו בו.
כשאנחנו רוצים להגדיר מישהו שהוא מתנהג לא בסדר אומרים עליו "הוא חיה". אני חושבת שזה ממש עלבון לחברינו בעלי החיים.

[lea]

כשאנחנו רוצים להגדיר מישהו שהוא מתנהג לא בסדר אומרים עליו "הוא חיה". אני חושבת שזה ממש עלבון לחברינו בעלי החיים. [/quote]

אווה יקירתי,
צודקת בכל 100 האחוזים.

בערוץ 8/נאשיונל מקרינים סדרות שבהם מדרגים בעלי חיים לפי פרמטרים שונים,
כשמדור על אכזריות אני תמיד תוהה ,למה האדם לא נמצא בראש הטבלה.

[phantomf4]

ביגלל זה אני קורא להם זבל וח...