ברוכים הבאים לקהילת תוכי אינפו. מערכת הפורומום זמינה לקריאה בלבד. לדיונים הנכם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק:
קבוצת הפייסבוק של תוכי אינפו. לחצו כאן למעבר.
בנוסף, הנכם מוזמנים לצפות בפורטל ולקרא מאמרים, מדריכים, ביקורות ועוד... לחצו כאן למעבר.
חחחחחחחחח גדול אלי..
צוריאל שיהיה לך בהצלחה גם!! ודרך אגב בסוף לא הנשמנו את הבובה.. הוא ויתר לנו חחחח.. כי בהפסקה הילדים איכשהו פתחו את הכיתה ודחפו לבובה כריך שוקולד בפה איכססססס מגעילים.. אז הוא אמר לנו לעשות בכאילו..
אתמול הביאו לנו בובה גבר והיום הביאו אישה.. עם שיניים כאילו ושיער חחחחח
בא אלינו לבית ספר חובש קרבי. גם אתמול וגם היום.. הוא לימד אותנו על כל מיני דברים כמו על משולש החיים (שזה מוח,לב וריאות), על כל מיני מערכות בגוף.. על איך לחבוש כל מיני חבישות, תחבושת אישית, קשר הולנדי, קשר רוסי וכו'..
בנוסף, לימדו אותנו איך להנשים, ממש את כל השלבים ותרגלנו על בובה אני (Anne) שתכף אני אספר לכם את הסיפור העצוב.
היום היה לנו מבחן מעשי שבעצם בחנו אותנו על ההחייאה. רוב הכיתה עברה ורק בודדים נכשלו.
בנוסף, בחנו אותנו גם בעיוני, כלומר מבחן אמריקאי שאתה צריך להקיף את התשובות הנכונות. מי שעבר גם אותו יקבל עוד שבועיים בערך "הסמכה" שזה בעצם כרטיס כזה שנגיד חלילה קרה פיגוע ואני נמצאת באיזור אוני רואה שמד"א לא מצליחים להשתלט על כמות הפצועים אני מראה להם את הכרטיס ואני רשאית לעזור להם.
ולגבי הבובת אני, זהו הסיפור (והוא אמיתי לגמרי),
הייתה ילדה ששמה היה כשם הבובה: אני.
אני הייתי ילדה בערך בת 6, אבא שלה עבד במפעל לייצור בובות חרסינה. יום אחד היא ביקשה מאבא שלה שילמד אותה לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר.
ואבא שלה אמר לה שלא עכשיו ושהיא סתם מפריעה לו.
אני, כמו כמעט כל ילדה בגיל שלה יצאה לבד וניסתה לרכב על האופניים והיא לקחה איתה את הכלב שלה והחזיקה ברצועה.
היא הגיעה לאיזור ליד נהר, האיזור בד"כ היה שומם אבל באותו הזמן היה שם צייר.
אני רכבה כשלפתע משהו קרה (לא זוכרת בידיוק מה) ניראה לי שהיא איבדה שיווי משקל..
היא נפלה לתוך הנהר על האופניים והכלב.. אני התחילה לשקוע כשהלב צף מעל מעל המים והתחיל לנבוח..
הצייר ראה שזה כלב ולא התייחס.. אחרי כ-2 דקות שהכלב המשיך לנבוח הצייר הסתכל שוב והבחין בדמות ילדה שוקעת מתחת למים.
מיד הצייר קפץ למים והוציא את אני מהמים. מיד הייתה התקהלות של אנשים סביב אני שהתחילה להכחיל והלהכחיל.. עברו בערך 7 דקות עד שהאנשים הבינו שהם צריכים להזמין אמבולנס. אבא של אני חזר הביתה וראה שאני לא נמצאת בבית, הוא יצא לחפש אותה ולפתע ראה התקהלות של אנשים הוא ניפגש וראה את בתו שרועה על הרצפה כחולה ורטובה. הוא התחיל לצעוק ולבכות שיקראו לאמבולנס. האמבולנס הגיע לאחר כ-9 דקות פחות או יותר.. 16 דקות ואני המשיכה להכחיל עוד ועוד..
הצוות של האמבולנס התחיל לעשות החייאות לאני..ולאחר כ-37 דקות של החייאות קבעו את מותה של אני.
מאז אבא של אני החליט שהוא הופך את המפעל שלו לבובות חרסינה למפעל של בובות שימשו להצלת חיים, כלומר כמו שעשו לנו שתירגלו איתו החייאות.
בהתחלה הבובות היו נראות ממש כמו אני היו להם עיניים כחולות ושיער בלונדיני ושיניים וכולם פחדו לקנות את הבובה.
ואחר כך אבא של אני הבין שכולם פוחדים והוא הוריד לבובות מאפיינים..
וזהו הסיפור על אני, והבובות אני זה בעצם אנדרטה לכבודה.
7 חודשים זה לא מעט אך מקווים לעתיד משותף איתך
רק ברגע זה הספקתי לקרוא את כל האשכול כי לצערי לא היה לי זמן
אך אני בטוח שכולם יסכימו איתי קורצת מהחומרים הכי טובים ואת גדולה מהחיים
זכות וכבוד הוא לנו להכירך
זה קורס 60 ?
חברות שלי שמתנדבות במד"א (צריך לעבור קודם קורס 60 שעות) מספרות כל פעם איזו חוויה זה כמובן רק לבעלי לב חזק (לא כמוני). .
ובכלל שימושי לחיים לדעת עזרה ראשונה..
לא זה לא קורס 60. גם אצלי ילדות מהכיתה מתנדבות במד"א ועושות את הקורס 60 הזה.
מה שאנחנו עשינו זה 10 שעות.. כלומר יומיים כל יום חמש שעות שלימדו אותנו איך לעשות החייאה איך לחבוש וכו'..
היה נחמד ומאוד שימושי. נקווה שלא נצטרך אבל תמיד טוב לדעת.
