קוקטיילית לוטינו- קינמון מתוקה שנמצאת אצלי מגיל חודשיים!
מאז שהבאתי את אייס הבאתי תוכים נוספים, תוכונים, ציפורי אהבה, אבל כולם ברחו/ מתו/ נלקחו לבית אחר וכל פעם שדבר כזה קרה נשבר לי הלב.
אייס היא השריד האחרון והאהוב ביותר שנותר לי.
במשך השנים אייס הפכה להיות ליותר מסתם תוכי בשבילי. אני, ויש לציין שגם ההורים מחשיבים אותה כחלק מהמשפחה, בת בית לכל דבר, אנחנו מדברים אליה כמו אל בן אדם, כמו אל תינוק שצריך שיספקו לו את צרכיו, ידברו איתו וישחקו איתו. אייס היא התינוקת שלנו.
היא יודעת לתת נשיקה ולעשות שלום, לפעמים לא בא לה אבל היא עושה זאת במרץ ברגע שהיא רוצה ללכת לאבא שלי.
אייס ממש דבוקה לאבא שלי, היא יכולה להיות בסלון והוא בחדר, היא תשמע שיעול שלו ומיד תצרח.
יום אחד הוא נכנס להתקלח, היא פשוט קפצה על הרצפה, חיפשה אותו וכולה נחושה הולכת לכיוון האמבטיה, מחכה עד שהוא ייצא,
וכמובן שאנחנו נקרעים
היא חולת תירס ומלפפונים, והיא עוד יותר חולת ליטופים. ברגע שיתחילו ללטף אותה ויפסיקו לשניה, היא תרים את הראש, תיגע עם המקור באצבע כדי שימשיכו ותוריד את הראש בחזרה.
היא מאוד ממושמעת, ברגע שהיא הולכת על הרצפה ואוכלת משהו שאסור לה, אני מיד אומרת "לא" והיא כמובן מבינה, עוזבת את אותו הדבר וממשיכה בדרכה.
אייס היא אנושית, ואולי זה בגלל שאני מתייחסת אליה ככזו. היא החברה הכי טובה שלי ואני נרגשת שהיום היא בת 5! והיא עברה איתי 5 שנים מהחיים שלי (שזה רוב גיל ההתבגרות אגב
) בתקווה שהיא תעבור איתי עוד הרבה. 
