סתם סיפור על איך התאהבתי בתוכים
נשלח: 17 אוגוסט 2010 16:26
לפני מספר שנים עבדתי בחי בר יטבתה בתור פקח מטפל. כחלק מעבודתי זו הייתי אחראי בין שאר חברי הצוות לטיפול בבעלי החיים באתר.
יום אחד הגיע אחד מפקחי השטח שלנו עם ארגז ובו 30 גוזלי דררה בגלאים שונים - החל מבני יום וכלה בגוזלים בעלי ניצוי כמעט מושלם.
דררה למי שאינו יודע נחשב בארץ כמין פולש ובתוקף היותו כזה הוא מושמד בחלקים מסויימים של הארץ בעיקר בגלל נזקי החקלאות שהוא גורם. באופן עקרוני הגוזלים היו אמורים להיות מוצאים להורג במטע שממנו הם נאספו אבל מכיוון שאף אחד מאתנו הפקחים לא באמת מוכן להרוג בעלי חיים הגוזלים הגיעו אלינו לחי בר. לאחר ויכוח קשה ומר הצלחתי לשכנע את הממונים שאנחנו צריכים כלוב של דררות בחי בר - כדי להעלות את מודעות הקהל לחשיבות מינים פולשים.
עכשיו נותרתי אני (שהתנדבתי והכרזתי בקול רם שהכל עליי) עם ארגז מלא בגוזלים בפעם הראשונה בחיי. בהתייעצות עם מספר אנשים מבינים באילת רכשנו אבקה לדייסה והתחלתי בהאכלות. את הארגז לקחתי איתי הביתה בכל ערב ע"מ שאוכל להאכיל אותם גם בערבים. בתחילה היה לי קשה ומוזר להאכיל ככה את הגוזלים אך לאט לאט עם הזמן התחבבו עליי היצורים המופלאים האלה ופתאום גיליתי שלכל אחד מהם יש אופי ולכל אחד את השטויות שלו. הגעתי למצב שביליתי ימים שלמים, מדבר לארגז מלא בגוזלים ומתרגז עליהם למה הם לא שומעים בקולי...
עם הזמן החלו חלק מהגוזלים להיגמל מהדייסה ותוך זמן לא רב הגענו למצב שכולם היו בוגרים מספיק בשביל לעבור לכלוב תצוגה.
הם שהו מספר ימים בכלוב ביניים בזמן שאנחנו מכינים להם את כלוב התצוגה (3X4X2.5).
בנינו את הכלוב, הכנו קצת צעצועים, נדנדות, שוקת, כלי אוכל וכל מה שדרוש עד שהגיע היום המאושר והם הועברו אחר כבוד למשכנם החדש.
האכלת היד לא הייתה ברמה גבוהה, לא היה לי שום רצון לגרום לתוכים להתרגל לחברת בני אדם יתר על המידה וגם לא היה לי את הידע ואו הזמן להשקיע. למרות זאת הם ידעו כן לזהות את השריקה שלי ממרחק וכל פעם שהייתי שורק להם הם צרחו אליי חזרה ממרחק עשרות מטרים (ואני לא מגזים). בבקרים כשנכנסתי לנקות להם את הכלוב הם היו מתיישבים עליי (בתורות - חמישה חמישה) ושניים מהם אף היו עולים על היד שלי לפי בקשתי.
יום אחד (בערך ארבעה חודשים מאז שהם הגיעו) הגענו בבוקר לכלוב ובמקום 30 דררות מצאנו רק 18. מסביב לכלוב ברדיוס של 10 מטרים - נוצות, דם ושאר תיאורים לא מלבבים. לא הבנו מה קרה, החי בר הוא שטח סטרילי (לפחות כך אמור להיות) מטורפים, לא מצאנו עקבות של טורף ולא הצלחנו להבין איך ייכנס טורף לתוך הכלוב כשהוא אטום לחלוטין, שיערנו שאולי זה נחש אבל נחש יאכל ציפור אחת ולא 12...
חיפשנו פרצות ולא מצאנו וכבר התחלנו לחשוש שאולי ונדליסטם פרצו לחי בר.
למחרת בבוקר הגענו לכלוב ובמקום 18 דררות נשארו רק 4!!!! אתם רק יכולים לתאר לעצמכם את שיברון הלב שחשתי. כל הלהקה שלי כמעט ונמחקה בלי שום רמז למי ומה גרם לזה.
למרות שלא היו שום סימנים ולא היה לנו רמז קטנטן אפילו למה ומי יכול לגרום דבר כזה החלטנו לשים מלכודת כלוב לטורפים פוטנציאלים.
למחרת בבוקר הגענו לכלוב ומלכודת חיכה לנו בילי. חתול בר שנתפס כבר מספר פעמים בשטח החי בר בשנים קודמות והועבר עשרות קילומטרים מהחי בר ולמרות כל זאת חזר כל פעם לחי בר לעשות נזקים. עד היום אנחנו לא מצליחים להבין איך הוא הצליח לעשות את זה - הוא הרי לא נכנס לכלוב, אבל עובדתית מאז שהוא נתפס לא נטרפו יותר דררות בחי בר. מאז עברו יותר משלוש שנים, אני כבר מזמן לא עובד בחי בר אבל הכלוב עדיין קיים ויש שם להקה חדשה בנוסף לרביעייה שלי. כל פעם שאני בא לביקור אני מצפה בקוצר רוח לכלוב הזה בתקווה שהרביעייה שלי תזהה אותי (למרות שברור לי שאין סיכוי שזה יקרה).
אם אתם בדרך לאילת או בדרך מאילת - כנסו לחי בר. לא רק כדי לראות את הדררות אלא גם בשביל לראות את שאר בעלי החיים (גם בשטח הפתוח וגם במרכז הטורפים). אני מבטיח לכם הפתעה והנאה מפינת החמד הזאת.
ואם אתם הולכים תודיעו לי דרך האתר ואני אדאג לכם לסיור VIP שם (החבר הכי טוב שלי הוא מנהל החי בר כרגע).
אז זהו זה, זה הסיפור על איך התאהבתי בתוכים...
יום אחד הגיע אחד מפקחי השטח שלנו עם ארגז ובו 30 גוזלי דררה בגלאים שונים - החל מבני יום וכלה בגוזלים בעלי ניצוי כמעט מושלם.
דררה למי שאינו יודע נחשב בארץ כמין פולש ובתוקף היותו כזה הוא מושמד בחלקים מסויימים של הארץ בעיקר בגלל נזקי החקלאות שהוא גורם. באופן עקרוני הגוזלים היו אמורים להיות מוצאים להורג במטע שממנו הם נאספו אבל מכיוון שאף אחד מאתנו הפקחים לא באמת מוכן להרוג בעלי חיים הגוזלים הגיעו אלינו לחי בר. לאחר ויכוח קשה ומר הצלחתי לשכנע את הממונים שאנחנו צריכים כלוב של דררות בחי בר - כדי להעלות את מודעות הקהל לחשיבות מינים פולשים.
עכשיו נותרתי אני (שהתנדבתי והכרזתי בקול רם שהכל עליי) עם ארגז מלא בגוזלים בפעם הראשונה בחיי. בהתייעצות עם מספר אנשים מבינים באילת רכשנו אבקה לדייסה והתחלתי בהאכלות. את הארגז לקחתי איתי הביתה בכל ערב ע"מ שאוכל להאכיל אותם גם בערבים. בתחילה היה לי קשה ומוזר להאכיל ככה את הגוזלים אך לאט לאט עם הזמן התחבבו עליי היצורים המופלאים האלה ופתאום גיליתי שלכל אחד מהם יש אופי ולכל אחד את השטויות שלו. הגעתי למצב שביליתי ימים שלמים, מדבר לארגז מלא בגוזלים ומתרגז עליהם למה הם לא שומעים בקולי...
עם הזמן החלו חלק מהגוזלים להיגמל מהדייסה ותוך זמן לא רב הגענו למצב שכולם היו בוגרים מספיק בשביל לעבור לכלוב תצוגה.
הם שהו מספר ימים בכלוב ביניים בזמן שאנחנו מכינים להם את כלוב התצוגה (3X4X2.5).
בנינו את הכלוב, הכנו קצת צעצועים, נדנדות, שוקת, כלי אוכל וכל מה שדרוש עד שהגיע היום המאושר והם הועברו אחר כבוד למשכנם החדש.
האכלת היד לא הייתה ברמה גבוהה, לא היה לי שום רצון לגרום לתוכים להתרגל לחברת בני אדם יתר על המידה וגם לא היה לי את הידע ואו הזמן להשקיע. למרות זאת הם ידעו כן לזהות את השריקה שלי ממרחק וכל פעם שהייתי שורק להם הם צרחו אליי חזרה ממרחק עשרות מטרים (ואני לא מגזים). בבקרים כשנכנסתי לנקות להם את הכלוב הם היו מתיישבים עליי (בתורות - חמישה חמישה) ושניים מהם אף היו עולים על היד שלי לפי בקשתי.
יום אחד (בערך ארבעה חודשים מאז שהם הגיעו) הגענו בבוקר לכלוב ובמקום 30 דררות מצאנו רק 18. מסביב לכלוב ברדיוס של 10 מטרים - נוצות, דם ושאר תיאורים לא מלבבים. לא הבנו מה קרה, החי בר הוא שטח סטרילי (לפחות כך אמור להיות) מטורפים, לא מצאנו עקבות של טורף ולא הצלחנו להבין איך ייכנס טורף לתוך הכלוב כשהוא אטום לחלוטין, שיערנו שאולי זה נחש אבל נחש יאכל ציפור אחת ולא 12...
חיפשנו פרצות ולא מצאנו וכבר התחלנו לחשוש שאולי ונדליסטם פרצו לחי בר.
למחרת בבוקר הגענו לכלוב ובמקום 18 דררות נשארו רק 4!!!! אתם רק יכולים לתאר לעצמכם את שיברון הלב שחשתי. כל הלהקה שלי כמעט ונמחקה בלי שום רמז למי ומה גרם לזה.
למרות שלא היו שום סימנים ולא היה לנו רמז קטנטן אפילו למה ומי יכול לגרום דבר כזה החלטנו לשים מלכודת כלוב לטורפים פוטנציאלים.
למחרת בבוקר הגענו לכלוב ומלכודת חיכה לנו בילי. חתול בר שנתפס כבר מספר פעמים בשטח החי בר בשנים קודמות והועבר עשרות קילומטרים מהחי בר ולמרות כל זאת חזר כל פעם לחי בר לעשות נזקים. עד היום אנחנו לא מצליחים להבין איך הוא הצליח לעשות את זה - הוא הרי לא נכנס לכלוב, אבל עובדתית מאז שהוא נתפס לא נטרפו יותר דררות בחי בר. מאז עברו יותר משלוש שנים, אני כבר מזמן לא עובד בחי בר אבל הכלוב עדיין קיים ויש שם להקה חדשה בנוסף לרביעייה שלי. כל פעם שאני בא לביקור אני מצפה בקוצר רוח לכלוב הזה בתקווה שהרביעייה שלי תזהה אותי (למרות שברור לי שאין סיכוי שזה יקרה).
אם אתם בדרך לאילת או בדרך מאילת - כנסו לחי בר. לא רק כדי לראות את הדררות אלא גם בשביל לראות את שאר בעלי החיים (גם בשטח הפתוח וגם במרכז הטורפים). אני מבטיח לכם הפתעה והנאה מפינת החמד הזאת.
ואם אתם הולכים תודיעו לי דרך האתר ואני אדאג לכם לסיור VIP שם (החבר הכי טוב שלי הוא מנהל החי בר כרגע).
אז זהו זה, זה הסיפור על איך התאהבתי בתוכים...
)
